מצפת ועד נופית

הוזמנתי ל “טיול סליחות בצפת”. בהתחלה היססתי, אבל מה כבר יכול להיות רע בלהסתובב מ-12:00 בלילה עד הבוקר בסמטאות קסומות, בלוויית מדריך מנוסה, ראש עיריית צפת לשעבר, לשמוע סיפורים ולסיים את הסיור בתפילת “סליחות” בבית הכנסת אבוהב.
יצאנו לדרך לטיול מעמיק ויוצא דופן. התחלנו את טיולנו בחאן, שם התכנסנו לשמוע איך הפכה צפת לעיר המקובלים.
רקע כללי
אחרי שארץ ישראל נכבשה בידי התורכים ב-1517, התיישבו בצפת יהודים מגולי ספרד בעידוד שליטי האימפריה העותומאנית, והפכו את העיר למרכז רוחני חשוב. במיוחד פרחה שם תורת הקבלה.
בצפת ישבו ופעלו במאה ה-16 גדולי המקובלים: משה קורדובירו, יצחק לוריא (האר”י) ותלמידו חיים ויטאל, יוסף קארו מחבר ה”שולחן ערוך”, המשוררים ישראל נגארה ושלמה אלקבץ ורבנים מפורסמים אחרים. היו אז בצפת שמונה בתי כנסת. היהודים כינוה “בית אל”, והיא הייתה אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, טבריה וחברון). גם מצבה הכלכלי של העיר היה משביע רצון. תושביה עסקו בעיקר במסחר בדבש, משי ותבלינים והעיר הייתה מרכז תעשיית בגדים.
ב-1778, הגיעה לארץ שיירה בת 300 חסידים שהתיישבו חלקם בטבריה וחלקם בצפת וב- 1810 התיישבו גם מתנגדים מתלמידי הגאון מווילנא. חיזוק הישוב בצפת גרם פריחה כלכלית מחודשת, אחד העולים ישראל ב”ק יסד בה גם בית דפוס עברי ראשון בארץ ישראל.

פנינו לכיוון רובע האומנים, בליווי סיפורים פיקנטיים על האמנים מתחילת ההתיישבות ב-1948 עד ימינו. עברנו בין הסמטאות בשקט כי אנשים ישנים, ובמקומות פתוחים אפשרנו לעצמנו לשיר שירים שקטים המוכרים מהתפילות בימינו ואשר נכתבו על ידי משוררי צפת הקבליים.
צפת מתפתחת בקצב משלה (המדריך ציין שגם רומא לא נבנתה ביום אחד ו-30 שנה הם זמן בהחלט סביר להימשכות פרויקטי פיתוח…), אבל כל מקום שמתחילים להשקיע בו נהפך לפנינה אמיתית.
הגענו לחצר של האר”י הקדוש, שהיה יושב עם תלמידיו וחוגג את כניסת השבת מול השקיעה. הלב התחיל להתמלא בהתרגשות, ומשהו באווירה התחיל להשתנות.
המשך סיורנו היה לכיוון בית הקברות. 3:30 לפנות בוקר. אנחנו יורדים במדרגות בתוך ערפילי הלילה והתחושה היא שעוזבים את עולם החיים ונכנסים לעולם המתים. נפרש לפנינו בית הקברות: דוכנים, מוסיקה, נרות. בעיר המתים הענקית רואים חיים שוקקים: גברים עם מגבות שהולכים לטבול במעיין האר”י הקדוש, נשים וגברים נושאי תפילות ונרות רבים דולקים על קברי הצדיקים. אווירה של קדושה והתעלות רוח.
מין תמונה סוריאליסטית, לילות שמאחדים את החיים עם המתים. לפעמים אין מילים להסביר את התחושות. מזכיר לי שכאשר אני מלמדת מדיטציה, אנשים חווים דברים שקשה להם להסביר ולתאר, כך הייתה התחושה האמיתית – משהו עמוק שמילים והסברים אנושיים לא מספיקים. הלב והנפש מדברים.
סיימנו את סיורנו בתפילת “סליחות” בבית הכנסת הספרדי “אבוהב”. ב-4:30, אין מקום להכניס סיכה, שירי סליחות מגיעים לשמיים הפתוחים, חברותה של גברים, נשים וילדים שרים שירים נפלאים, בעוצמה נהדרת, עוצמים עיניים ומרגישים את הסליחה הכנה והאמיתית.
חודש אלול היה חודש של סליחות (הייתי ב”תשליך” במעיין אלרואי יחד עם חברי הקהילה הרפורמית בטבעון, שהייתה חוויה מרגשת בפני עצמה), והסיור עבורי היווה את האבן שהשלימה את הפסיפס. מכאן והלאה הגוף והנפש מוכנים להרפתקה הנפלאה שמחכה לי בשנה הבאה…