מדוע שורקים העצים – ט”ו – בשבט/עידו אליאש

טו – בשבט הוא חג מרגש! ולמי שמחובר לטבע בנימי נפשו, הוא אף מרגש יותר. השקדייה פורחת במלוא תפרחתה בעונה זו ואף הכלניות מתפשטות בשדות בית – לחם כמתגרות וטוענות שלא רק “הדרום אדום” בעונה זו.

בילדותנו, התרגשנו מנטיעת עצים בחג וכהורים לילדים נוטעים, אנו שבים ומתרגשים מחדש מהזכות שניתנת לנו לשוב ולהעניק חיים ועתיד לעץ שקרוב לוודאי שאף יחיה אחרינו.

בתנ”ך, מושווה האדם במספר מקומות לעץ למשל:

בספר דברים (כ, 19): “כי האדם עץ השדה”
במזמור תהילים (א)’ משול האדם הטוב (הצדיק) ל-“עץ השתול על פלגי מים הנותן פריו בעתו ועלהו לא יבול”

על פי הקבלה, צמיחת האילן דומה לצמיחתנו הרוחנית. החל משלב זריעת הזרע – כשמתגלה בנו הרצון לרוחניות, וכלה בהבשלת הפרי – הגעתנו לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. לא לחינם ספרו המרכזי של האר”י הקדוש נקרא “עץ חיים”

בימינו, בעידן החדש, ישנם אף המחבקים את העץ ושואבים ממנו כוחות ריפוי והתחזקות.

המשורר נתן זך, בשירו, עץ השדה, משווה את האדם בדרכו הלירית לעץ:

כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע

כמו העץ הוא שואף למעלה
כמו האדם הוא נשרף באש

כמו העץ הוא צמא למים
כמו האדם הוא נשאר צמא

מה יש בו בעץ שגורם לנו כל-כך להתפעם מקרבתנו אליו ולנסות להידמות אליו בדרכנו? על כל אחד מאתנו כנראה, למצוא את התשובה בעצמו.

הסופר העממי, מוצא קווים נוספים לדמיון בין העצים לבני האדם במשל הבא:

מדוע שורקים העצים?

משל עממי – עיבד מ. שר-אל

שני מינים של עצים ישנם בעולם. המין האחד הוא עץ מאכל המצמיח פירות טובים לאכילה והמין השני הוא עץ סרק המצמיח פירות שאינם ראויים לאכילה.

כאשר נושבת הרוח ועוברת בין העצים, שורקים עצי הסרק ומשמיעים קול, ואילו עצי הפרי הטובים למאכל, שקטים כמעט ואינם נשמעים.

שאלו את עצי הפרי: מדוע אינכם משמיעים קול כאשר נושבת הרוח?

ענו עצי הפרי: לנו פירות כבדים וטעימים. אנו לא יכולים להתנועע ברוח פן נזיק לפירותינו. אין אנו צריכים להשמיע קול. כי גם כאשר אנו שקטים, הכל באים אלינו כדי להינות מפרותינו.

שאלו את עצי הסרק: מדוע אתם שורקים ומשמיעים קולות בנשוב הרוח?

ענו עצי הסרק: לנו, פירות קלים שאינם לאכילה. אנו מתנועעים מכל משב רוח קל. אם לא נשרוק ולא נשמיע קול-לא ישימו לב אלינו ולא נראה…

כך גם, הם בני האדם:

הטובים והנבונים, אלה שהכל רוצים בהם, הם שקטים, צנועים ומשמיעים את דבריהם בשקט ובנחת.

אבל הריקים והפוחזים, אלה שאין בהם כלום – צועקים ומדברים בקולי קולות, כדי שהכל ישימו לב אליהם.

אודות הדר אליאש