כשהאל ברא את האמהות

החופש הגדול בפתח, ויש כאלה שרואים זאת בתור עונש, אבל אני מאלה שרואה בחופש ברכה!!!
גם לנו ההורים מגיע חופש!!!! לא מסיעים לחוגים, לא מתווכחים עם עשית או לא שיעורי בית, לא רבים בקשר לשעות השכבה, החופש מגיע!! וזה הזמן שלנו לבלות “זמן איכותי” עם ילדינו!!! להיות ספונטאניים, לזרום איתם, לטייל, לדבר, לבלות, אפילו סתם להתבטל, והכי חשוב ה-ביחד, להקשיב, לשחק, ולגלות כל פעם מחדש שיש לנו אוצר נהדר שרק מחכה לנו…

ולכל האמהות ואבהים שבינינו, הגיע לידי סיפור מרגש שברצוני לשתף אותכם:

(האפילוג מתוך ספרה של ארמה בומבק – “אמהות – המקצוע השני העתיק ביותר בעולם”.)

כשהאל הטוב ברא את האמהות במשך ששה ימים של “שעות נוספות”, בא המלאך ואמר לו: “אתה משקיע המון זמן בפרויקט הזה.”

אמר האל: “האם קראת את ההנחיות על טופס ההזמנה?

עליה להיות רחיצה לגמרי, אבל לא מפלסטיק.

בעלת רמ”ח חלקים ניידים…הניתנים להחלפה.

פועלת על קפה שחור ושאריות מזון.

בעלת חיק הנעלם כשהיא עומדת זקוף.

בעלת נשיקה המסוגלת לרפא הכול, החל ברגל שבורה וכלה באהבה נכזבת. ובעלת ששה זוגות ידיים.”

המלאך נד בראשו ואמר: “ששה זוגות ידיים…בלתי אפשרי.”

“לא הידיים גורמות לי את הבעיות,” אמר אלוהים, “אלא שלושה זוגות העיניים הנדרשים לאמהות.”

“וכל זה לדגם הסטנדרטי?” שאל המלאך.

אלוהים נד בראשו.

“זוג אחד החודר דרך דלתות סגורות כשהיא שואלת: מה אתם מעוללים שם ילדים? אבל בעצם כבר יודעת.

זוג אחד בעורפה, הרואה מה שאינה אמורה לראות, אבל מה שהיא חייבת לדעת.

וכמובן, זוג כאן בחזית, המסוגל להביט בילד סורר ולהביע אני מבינה ואני אוהבת אותך גם בלא להשמיע הגה.”

“אלי,” אמר המלאך ונגע קלות בשרוולו, “שכב לישון. מחר…”

“איני יכול,” אמר אלוהים. “אני כל כך קרוב לבריאת משהו בצלמי.

כבר יש לי אחת המרפאה את עצמה כשהיא חולה…יכולה להאכיל משפחה שלמה של שש נפשות בחצי ק”ג בשר טחון…ומסוגלת להכניס פרחח בן תשע למקלחת.”

המלאך הקיף את דגם “האם”.

“היא כל כך רכה,” נאנח.

“אבל חסונה,” אמר אלוהים בהתלהבות. “אינך מתאר לעצמך מה האם הזאת מסוגלת לעשות ולסבול.”

“ולחשוב היא מסוגלת?”

“לא רק לחשוב, אלא גם לשכנע, ולהתפשר,” אמר הבורא.

לבסוף גחן המלאך והעביר את אצבעותיו על הלחי.

“יש דליפה,” הכריז. “אמרתי שאתה מנסה לדחוס יותר מידי חומר גלם בדגם הזה. אינך יכול להתעלם מגורם המעמס.”

האל התקרב כדי להיטיב לראות, והגביה בעדינות את טיפת הלחות אל אצבעו, שם נצנצה והבליחה באור.

“זו אינה דליפה” אמר “זוהי דמעה.”

“דמעה?” שאל המלאך. “ומה תפקידה?”

“היא נועדה לשמחה, לעצב, לאכזבה, לחמלה, לכאב, לבדידות ולגאווה.”

“אתה גאון,” אמר המלאך.

פניו של האל הרצינו. “לא אני שמתיה שם”.

חופשה נעימה!!!!!

אודות הדר אליאש