הילד שבכה הפוך

היה היה ילד ששמו היה רון. לרון היה זוג הורים נחמדים, שמאוד אהבו את רון. הם נורא דאגו שיהיה לו טוב ושלא יהיו לו דאגות. ההורים של רון במיוחד שנאו לראות אותו בוכה. אחד הדברים הראשונים שרון למד היה לא לבכות. בכל פעם שבכה מיד היו אומרים לו: “אסור לך לבכות. ילדים גדולים לא בוכים. מה יגידו האנשים? אוי לבושה. עוד יגידו שיש לנו ילד עצוב!” וכך רון נהיה ממש טוב בזה. אף אחד לא ראה אותו בוכה.

“איזה ילד טוב רון”, אמרו האנשים, לעולם הוא לא בוכה”.

השנים חלפו להן ורון כבר ילד גדול. עם הזמן הוא גילה שקשה לו יותר ויותר לבצע פעולות גופניות פשוטות. זה התחיל ברגליים. הוא הרגיש כבדות מעיקה כאילו קשרו לו משקולות לרגליים וזה הלך והחמיר, עד שרון פשוט לא יכול היה ללכת. מהרגליים עבר השיתוק לידיים, משם לצוואר ולראש. בסוף, רון לא יכול היה לדבר.

כולם נזעקו: ” איך זה יתכן?”הוא רק ילד, וילד נפלא ואפילו עכשיו כשהוא משותק – הוא לא בוכה”. רופאים הובהלו מכל הארץ, מומחים הגיעו מהעולם. לשווא, דבר לא השתנה. ניסו איתו הכל: כדורים, תרופות, אפילו ניתוח. כלום לא הועיל. הייאוש היה גדול וכולם כבר ויתרו.

יום אחד, בשעה שטיילו עם רון בכיסא הגלגלים שלו, הבחינו אמא ואבא של רון בזקן אחד, שישב על הספסל בגן הציבורי. הוא נראה בן מאה לפחות, עם זקן עבות ולבוש סחבות.

הזקן סימן להם לבוא אליו. ההורים של רון קרבו אל הזקן, ביחד עם רון שבכיסא הגלגלים.

“אני יכול לעזור לכם”, אמר הזקן.

“על מה אתה מדבר?”, הביט אבא בפליאה באמא.

“על רון כמובן”, ענה הזקן.

“איך אתה יודע את שמו?”, תמה אבא.

“יש עוד דברים שאני יודע, אבל זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב שכעת זה לעזור לרון להבריא. רוצים את עזרתי או לא?”

“כמובן” ענו אבא ואמא פה אחד.

“לא חשבתי אחרת”, אמר הזקן והוסיף, אבל אתם חייבים להבטיח לי דבר אחד”

“מה שתרצה, אבל אין לנו הרבה כסף”, ענו אבא ואמא.

“אני לא מבקש שום תמורה. כל שאבקש הוא שלא תפקפקו במה שאני עושה ותקבלו אותם בהבנה”. אמר הזקן.

“ודאי”. הבטיחו אבא ואמא.

הזקן קם ממקומו והחל להכות את רון מכות נמרצות. מעשה מוזר כזה לא רואים כל יום: איש זקן, מכ ילד נכה על כיסא גלגלים. מיד ניסו אבא ואמא של רון לגונן עליו מפני הזקן, אך הוא הזכיר להם את הבטחתם. להורים לא נשארה שום ברירה. הם עמדו והביטו מהצד איך הזקן מכה בבנם עד זוב דם.

בשניות הראשונות היה רון בהלם. הוא לא הגיב. אחרי שהזקן הפסיק, רון בכה, בפעם הראשונה זה שנים.

אמא ואבא של רון קפצו אליו כשהפסיק הזקן להכותו וניסו לנקות את הדם. כשסיימו, הבחינו שהזקן נעלם.

עצובים וחפויי ראש הלכו הביתה, בתחושה שהזקן רימה אותם. כל הדרך הביתה רון המשיך לבכות. גם אחר כך הוא בכה.

שלושה ימים ושלושה לילות רצופים הוא בכה ובאורח מופלא-

ככל שחלפו השעות, רון הרגיש טוב יותר.

זה התחיל ברגליים, עבר לידיים ומשם לצוואר ולראש. תוך שלושה ימים הוא החלים לחלוטין.

רון חזר להיות ילד ככל הילדים. אבא ואמא הבינו שהזקן אחראי לנס הזה וניסו למצוא אותו, להודות לו, אך לשווא.

הזקן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

יום אחד, אחרי שנואשו כבר לחפשו, יצא רון לגינה וכאילו משום מקום – הופיע מולו הזקן.

“באתי לראות מה שלומך” אמר הזקן.

“אתה רואה, מצוין” ענה רון.

“שמח לראות” אמר הזקן.

“לא הספקנו להודות לך, אבל לא הבנתי איך עשית את זה – אתה מלאך?”, שאל רון.

“אני רק הכיתי אותך, את כל השאר עשית אתה” ענה הזקן.

“מה עשית? איך הבראתי?” תמה רון.

“כל חייך הבנת שאסור לך לבכות. אמרו לך שילדים גדולים לא בוכים. אז איך בכית בכל זאת? הפוך.

במקום שהדמעות יצאו החוצה הן חלחלו פנימה, כבשו כל חלקה פנויה שהייתה בך והכבידו עליך עד שהפכת נכה.

אני רק דאגתי לנקות את הדמעות מתוכך, להוציא אותן החוצה”. כך אמר הזקן והניח את ידו על הכתף של רון.

רון שתק בתדהמה ודמעה בודדה התגלגלה על לחיו.

“תבכה ילד”, חיבק אותו הזקן בחום, “תבכה”.

אודות הדר אליאש